מהר"ם על בבא בתרא ג׳

1 גמ' ואי היזק ראייה שמיה היזק מאי איריא וכו' אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משנתינו כשאין בה דין חלוקה והוא דרצו מאי קמ"ל דכי לית ביה דין חלוקה וכו' כן צריך להגיה ולא גרסי' לישנא אחרינא הכא כלל אלא ה"ג והוא דרצו מאי קמ"ל וכו' תנינא אי מהתם וכו' הך סיפא אצטריכא ליה וכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו לישנא אחרינא אדאשמועינן בשאין בה דין חלוקה וכו' כצ"ל ולא גרסינן הכא וכי רצו מאי וכו' דכפל הוא בספרים דהא בתר הכי איתא במאי אוקימתא למתני' בשאין בה דין חלוקה וכו' ופירוש המשך הפשט ה"פ מאי קמ"ל דכי לית בה דין חלוקה כי רצו פלגי ר"ל דמיד שנתרצו ע"י קנין כדלקמן פלגי ואין אחד מהם יכול לחזור ולא אמרינן דהוה קנין דברים תנינא וכו' אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן חולקים וע"כ הכי פריך בזמן ששניהם רוצים ר"ל שנתרצו על ידי קנין אפי' פחות מכאן חולקין ואין אחד מהם יכול לחזור דאל"כ מאי קמ"ל דאטו לא ידעי' דאם נתרצו דיכולים לחלוק דכיון דרוצים לחלוק מי ימחה בידם ומשני אי מהתם הוה אמינא אפי' פחות מכאן במסיפס בעלמא דאע"ג דנתרצו ע"י קנין יכול לומר ע"מ שיחלוקו ע"י מסיפס נתרציתי ולא ע"מ שיחלוקו בכותל קמ"ל הכא כותל וכו' ובלישנא אחרינא ה"פ אדאשמועינן בשאין בה דין חלוקה והוא דרצו ואז מחייבינן לחלוק בכותל משים היזק ראייה לישמעינן ביש בה דין חלוקה ואע"ג דלא רצו מחייבינן לבנות כותל משום היזק ראייה ומשני אי אשמועינן ביש בה דין חלוקה וכו' הוה אמינא באין בה דין חלוקה אפילו רצו נמי לא מחייבינן אותן לחלוק בכותל ופריך מי מצית אמרת הכי וכו' מאי לאו בכותל וכו' ר"ל לישמעינן ביש בה דין חלוקה דחייבין לחלוק בכותל משום היזק ראייה ואנן ידעינן ממילא דכיון דתנן אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן חולקים על כרחך ר"ל חולקין בכותל משום היזק ראייה דכיון דכבר אשמועינן דהיזק ראייה שמיה היזק ביש בה דין חלוקה ממילא ידעינן דגם באין בה דין חלוקה לאחר שנתרצו לחלוק חייבין לחלוק בכותל משום היזק ראייה ומשני לא במסיפס בעלמא ר"ל דאע"ג דכבר הוה שמעינן ביש בה דין חלוקה דהיזק ראייה שמיה היזק אפילו הכי הוה אמינא דבאין בה דין חלוקה אע"ג דנתרצו לחלוק לא מחייבינן ליה לחלוק בכותל דמצי אמר דעל מנת לחלוק בכותל לא נתרציתי אלא על מנת לחלוק במסיפס בעלמא כן נ"ל המשך פשט הסוגיא ובדרך זה מתורצים כמה קושית אשר אין להאריך כהן:

2 תוס' ד"ה מאי קמ"ל וכו' ה"פ מאי קמ"ל במאי דאיירי באין בה דין חלוקה לישמעינן ביש בה דין חלוקה כי רצו פלגי תנינא וכו' ומשני הא קמ"ל דאפילו באין בה דין חלוקה דאיכא למימר וכו' כן נראה לי להגיה ומה שכתב בספרים ותימה הא קמ"ל טעות סופר הוא או יש להגיה במקום ותימה ותירץ שהיה כתוב ותי' שהוא ותירץ וכתב הסופר במקום זה ותימה והמשך דברי התוס' כך הם אע"ג דקמ"ל דשמיה היזק רוצה לומר דלא אתי התנא לאשמועינן דכיון דרצו חולקין דזה כבר תנינן אלא אתא לאשמועינן דכיון דרצו בונין את הכותל בעל כרחן משום היזק ראייה דשמיה היזק א"כ מאי פריך מאי קמ"ל הא טובא קמשמע לן ופירשו התוס' דהכי פריך מאי קמ"ל במאי דאיירי באין בו דין חלוקה וביה אשמועינן דהיזק ראייה שמיה היזק לישמעינן דשמיה היזק ביש בה דין הלוקה אלא ודאי הא אתא לאשמועינן דבאין בה דין חלוקה אפי' הכי כי רצו פלגי ואין אחר מהם יכול לחזור והא תנינא חדא זימנא אימתי וכו' ומשני התרצן הא קמשמע לן וכו' ר"ל דלעולם שמיה היזק אתא לאשמועינן ואי הוה אשמועינן ביש בה דין חלוקה הוה אמינא דבאין בה דין חלוקה אע"ג דנתרצו לחלוק לא מחייבינן לחלוק בכותל אלא במסיפס בעלמא משום דמצי למימר על מנת לעשות גודא לא אתרצאי קמ"ל דאפי' באין בה דין חלוקה מחייבינן להו לחלוק בכותל וזה ר"ל במאי דקאמר בגמרא אי מהתם הוה אמינא אפי' פחות מכאן במסיפס בעלמא קמ"ל הכא כותל וקל להבין אלא שלפי זה שאנו מפרשים דברי התוס' והגמרא כן א"כ גם לפי גירסא זו הראשונה מקשה ומתרץ בגמ' הא דאשמועינן תנא דמתני' דשמיה היזק באין בו דין חלוקה ולא אשמועינן זה ביש בו דין חלוקה ולעיל בד"ה כיון דרצו כתבו התוס' ותימה לר"י אמאי נקט תנא דמתניתין באין בו דין חלוקה וכו' ויש ספרים דמקשין ומתרצין כן בשלהי שמעתין עכ"ל ולפי מה שפירשנו דברי התוס' והגמרא לכל גירסות הספרים מקשה ומתרץ כן בשמעתין וי"ל דביש ספרים איתא כן בהדיא בגמרא דפריך אדאשמועינן באין בו דין חלוקה וכו' משא"כ לגירסא הראשונה דלא מקשה כך בהדיא ועוד יש לפרש דר" דלעיל מפרש סוגיא דשמעתין בגירסא הראשונה באופן אחר ממה שכתבו התוס' כאן בדבור זה ולא פריך בגמרא לפירוש גירסא זו הראשונה לאשמועינן ביש בה דין חלוקה דהיזק ראייה שמיה היזק אלא ה"פ מאי קמ"ל דכי לית ביה דין חלוקה כי רצו פלגי ר"ל דמחייבינן להו לחלוק בכותל משום היזק ראייה תנינא אימתי וכו' אבל בזמן ששניהם רוצים אפי' פחות מכאן חולקין וס"ד דמקשה דר"ל חולקין בכותל משום היזק ראייה ומשני אי מהתם ה"א וכו' במסיפס בעלמא וכו' והיא ע"ד דאיתא לעיל ת"ש אין חולקין וכו' הא יש בה כדי לזה וכו' חולקים מאי לאו בכותל ומשני לא במסיפס וכן יש לפרש על דרך זה בלישנא אחרינא דפריך אדאשמועינן באין בה דין חלוקה וכו' ומשני אי מהתם וכו' ופריך מי מצית אמרת הכי והא קתני סיפא אימתי וכו' מאי לאו בכותל לא במסיפס בעלמא וקל להבין אבל התוס' בדבור זה ע"כ אינם מפרשים כן כאשר מובן מעצמו מדבריהם אלא צריך לפרש דברי התוס' בדבור זה וסוגיית המקשה לפי פירושם בדרך אשר כתבנו בראשונה ודוק נ"ל:

3 תוס' ד"ה רב אשי אמר וכו' תימה לר"י מאי בא רב אשי להוסיף וכו'. ר"ל דהא לרב אשי נמי ע"כ איירי שזה בורר לו רוח וחלק מזרח וזה בורר לו רוח וחלק מערב ואח"כ הלך כל אחד והחזיק בחלקו א"כ לא הוסיף רב אשי מידי אלא שבמקום קנין שאמר ר"י אמר איהו חזקה ולכך הקשו וכי אצטריך לאשמועינן דחזקה מועלת כמו קנין ופשיטא כמי דקאמר ר' יוחנן שאחר הברירה מועיל קנין ה"ה דמועיל חזקה:

4 ד"ה מכלל דאיכא זוטרתי וכו' דלא הוה צריך למתני אלא והאריח חצי לבינה ותו לא וממילא הייתי משער בקטנה הואיל ולא מפרש שיעורא ר"ל דאי ליכא זוטרתי פחות מג' אבל גדולות על ג' יש לא הוה צריך למתני אלא והאריח חצי לבינה ואנא ידענא דבקטנה משערינן דהיינו ג' דאם איתא דמשערינן בלבינה היתירה על שלשה ה"ל לתנא לפרש באיזה משערין כדי שלא נבא להקל ולשער כלבינה הקטנה אלא ודאי האמת הוא דמשערינן בלבינה הקטנה שהיא שלשה טפחים דליכא למימר איפכא אדרבה דהוה משערינן בגדולה שבגדולות דהוה אמרינן אם איתא דמשערינן בהקטנה ממנה ה"ל לפרש כדי שלא נבא להחמיר לשער בגדולה ממנה אלא ודאי האמת הוא דמשערינן בגדולה שבגדולות דזה אינו דמשום חששא דשמא נבא להחמיר לא צריך לפרש דמה בכך אם נבא להחמיר אין בזה שום איסור אבל במקום דאיכא למיחש שמא נבא להקל צריך שפיר לפרש ולכך הוה אמרינן ודאי כיון דלא פירש שיעורא דהדין הוא שנלך להקל והוה משערינן בהקטנה דהיינו בשלשה טפחים אבל השתא דאיכא זוטרתי משלשה אתי שפיר דתני חצי לבינה של ג' טפחים דאצטריך לפרש שיעורא כדי שלא נבא להקל ולשער בהקטנה והפחותה מג' טפחים:

5 ד"ה הג"ה בי קייטא ובי סיתוא הוה כמו איכא תיוהא ושרי ואם שתי בתי כנסיות היו בב' מקומות של קייטא ושל סיתוא איירי כגון וכו' והכל הוא דבור אחד והג"ה אחת ואחר ההג"ה צריך להתחיל דבור בפני עצמו אי הכי כי בנייה נמי פירוש עד שיתפללו בה ופי' ההג"ה הכי הוא דר"ל דבהא דקאמר בגמרא מרימר ומר זוטרא סתרי ובני בי קייטא וכו' איכא שני פירושים לחד פירושא לא היה להם כי אם בית הכנסת אחד ובכל חצי שנה היו משנים בבניינו דהיינו כשהגיע זמן ימי החורף היו סותרים הבהכנ"ס שהיה להם בקייטא ובנו אותו ועשו ממנו בי סיתוא דהיינו בהכנ"ס לימי החורף וכשכלו ימי החורף והגיע זמן הקייטא חזרו וסתרו אותו הב"ה ובנו אותו ועשו ממנו בי קייטא ולפירוש השני היו להם שתי בתי כנסיות בשני מקומות אחד ב"ה של קייטא ואחד של סיתוא וכשהיו צריכין לסתור ולחזור ולבנות ולתקן אותו ב"ה של קייטא היו ממתינים עד ימי החורף שאז היו מתפללין בב"ה השני שהוא של סיתוא ובאותו זמן היו סותרין ובונין הב"ה של קייטא כדי שיהיה מוכן כשיגיעו ימי הקייטא. וכן כשהיו צריכין לסתור ולתקן הבי סיתוא היו ממתינים עד ימות הקייטא שהיו מתפללים בבי קייטא ובאותו זמן היו מתקנין ובונין הבי סיתוא וקאמר בהג"ה זו שלפי' המפרשים שהיה הכל ב"ה אחד קשה והיאך היו סותרים בכל פעם כשהגיע ימי החורף וכן אח"כ כשהגיע ימי הקייטא והא אסור לסתור שום ב"ה עד שבונים מתחלה אחרת וקאמר שלכך היו מותרים לסותרו דכיון שאותו ב"ה לא היה ראוי להם לימי החורף הוי כדין ב"ה דחזו ביה תיוהא דשרי לסותרו ואם שתי בתי כנסיות היו וכו' ר"ל ולפי' השני שמפרש שהיו שני בתי כנסיות כדלעיל ובימי הסיתוא היו סותרין ובונין אותו של קייטא והיאך היו מותרין לסותרו כיון שלא היה להם בי קייטא אחריתי היינו משום שלא היו סותרים ובונים אותו אלא בזמן שהיו צריכין לבנותו ולתקנו דהיינו דחזו ביה תיוהא ולפי זה אפי' בימי הקיץ היו מותרין לבנותו כיון דחזו ביה תיוהא אלא שלרווחא דמלתא היו ממתינים מלסותרו עד ימי החורף:

6 ועוד נראה וכו'. ר"ל דאפילו היכא דלא חזו ביה תיוהא היו מותרים לבנות הבי קייטא בסיתוא משום דבסיתוא לא היו צריכין לו כיון שהיה להם אז ב"ה אחר דהיינו אותו של בית סיתוא והא דמשמע בגמרא דללישנא דאמרי משום פשיעותא אפילו היכא דיש להם מקום אחר להתפלל שם אסור לסתור הבית הכנסת הישנה היינו שיש להם מקום להתפלל אבל אותו מקום אינו ב"ה כי אם שום מקום בעלמא אבל היכא דיש להם ב"ה גמור כההיא דמרימר ומר זוטרא מותר לסותרו אפי' ללישנא דאמרי משום פשיעותא ולפי זה לא גרסינן בגמרא איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתי אלא הכי גרסינן דאיכא דוכתא לצלויי ר"ל מקום בעלמא:

7 ועוד מחמת קור וחום אין לחוש שמא יפשעו ר"ל אפי' ללישנא דאמרי משום פשיעותא היו מותרים לסותרו דודאי יהיו זריזים שקודם שיגיעו ימי החורף יבנו אותו של בי סיתוא וכן קודם שיגיעו ימי הקיץ יבנו אותו של בי קייטא דאין לחוש שמא יפשעו מפני שמוכרחים לבנותו שאותו של קייטא לא היה ראוי להם בימי החורף מפני הקור וכן אותו של בי סיתוא לא היה ראוי להם בימי הקיץ מפני החום או בזמן גדול כ"כ אין לחוש ר"ל שכל זמן ימי הקיץ שהיא זמן לבנות הבי סיתוא בודאי יגמרו בניינו קודם שיגיע זמן ימי החורף וכן הבי קייטא היה להם זמן לבנותו כל ימי הסיתוא ואין לחוש שיפשעו ולא יגמרו בניינו קודם שיגיע ימי הקיץ ועיין באשר"י דמשמע מדבריו דס"ל דאין לחלק בין איכא דוכתא לצלויי ובין היכי דאיכא בי כנישתא אחריתי אלא בכל ענין אסור ללישנא דפשיעותא ומרימר ומר זוטרא דסתרי ובנו היינו משום דאינהו סבירא להו כלישנא דאמרי משום צלויי ואינהו הוה להו דוכתא לצלויי ע"ש:

8 תוס' ד"ה ועייליה לפורייא להתם וכו' ופי' הקונט' התם נפקא מינה וכו' ובשל בבל מותר. ר"ל וא"כ לפי' רש"י מותר לישן בב"ה של בבל ופי' על תנאי לפרש"י ר"ל שמתנין תנאי בשעת בניינה שיהא מותר לאכול ולישן בתוכה זה אינו דהא קאמר התם בתר הכי וכו' ר"ל וא"כ פירושו של רש"י ליתא אלא צריך לפרש הא דקאמר על תנאי הן עשויין בענין אחר כמו שפירשו התוס' סוף דבור זה:

9 ד"ה כל דאמר מבית חשמונאי אתינא וכו' וכן הוא. ר"ל וכן הוא האמת והכי קי"ל דה"נ אמר שמואל וכו' ומכאן קשה על פ"ה וכי' דא"כ כיון דבני הורדוס נשאו ישראלית וכו' כצ"ל דא"כ בדלי"ת:

10 בא"ד וצ"ל שלא נשאו ישראלית וכו'. ויש להקשות דאע"ג דהכי הוא דבני הורדוס לא נשאו ישראלית מכל מקום היאך חתך ופסק שמואל את הדין ואמר כל האומר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא אפילו לדורי דורות מטעם דודאי מבית הורדוס הוא דיהא כך שהוא מבית הורדוס דלמא אחר כך בכמה דורות נשא אחד מזרע הורדוס ישראלית ואם כן הנולד ממנה הוא כשר וישראל גמור הוא וכן ההיא תינוקות דשמעתין היאך רמתא קלא ואמרה כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא וכו' ושמא אחר כמה דורות אותן שיצאו מהורדוס ישאו ישראלית או בני הורדוס עצמן ישאו ישראלית דלא נביאה היתה שתדע שבני הורדוס לא ישאו ישראלית ומצאתי בפרק עשרה יוחסין בפירוש רש"י שהרגיש בקושיא זו וכתב על הא דאמר התם כל האומר מבית חשמונאי אתינא עברא הוא וז"ל שכל זרעו הרגם הורדוס ועבד היה ומלך תחתיהן וקרא בנו על שם בית חשמונאי ומסתמא לאו בנות ישראל נסיבי דנזהרים הם להשיא בנותם לעבדים והוו כלם עבדים עד כאן לשון רש"י שם והשתא הקושיא מתורצת דעל הסתם אמר כל דאמר וכו' עבדא הוא אלא שיש לתמוה דדברי רש"י דבפרק י' יוחסין סותרין למה שפירש בפרק אלו נאמרין שכתב שם שבני הורדוס נשאו ישראלית שהרי פי' שם שאגריפס היתה אמו מישראל וק"ל: